עונש חכם. אלמוג בהר. הוא סופר צעיר יחסית שסיפורו "אנא מן אל-יהוד", זכה להצלחה. הרעיון המרכזי בסיפור, מבריק. אלמוג גם כותב שירה. ונחשב לאחד המשוררים המזרחיים המבטיחים. האמנם?
הספר מרשים וחכם. אלמוג הוא גאון אמיתי, גאון הספרות. הספר מכיל דברים טובים רבים. אני אפרט אותם במאמר. הספר מכיל אפילו מספר מסוים של הברקות גאוניות. הספר מכיל בתוכו כל כך הרבה דברים טובים שטקסט יכול להציע, באמת הישג. חוץ מבחינה אחת.
לא לקנות. הספר לא אטרקטיבי לקורא. הספר לא דקיק, כבד מאוד, רציני, ולפעמים חמור סבר. נדרש מאמץ גדול של ריכוז כדי לצלוח אותו. ברובו המוחלט הספר משעמם ומתיש. ישנם די הרבה קטעים שהם לא כאלה, ודי מהנים, אבל הם מעטים מעטים מידי.
הספר ניתן לרכישה ב. אינפורמציה מדויקת ניתן למצוא בגוגל בקלות. קודם כל, ישנה מהדורה אלקטרונית. 22.5 שקלים. מחיר שנראה זול. אולם לדעתי באלקטרוני, יש למכור במחירים זולים בהרבה, וביותר עותקים. לדעתי זה נכון כמעט לכל ספר, ובטח לגבי ספר לא אטרקטיבי כמו של אלמוג. ישנה גם מהדורה מודפסת ב 50 שקלים. יש להפסיק עם הדפוס באופן מיידי, גם בשירה.
על הספר. לכאורה, הספר הוא מנקודת אני חווה. חוויות אישיות, ובעיקר את עולמנו, וארצנו. כלאמר נושאים חברתיים, פוליטיים, ובעיקר של מורשת תרבותית. גם בוב דילן אבל בעיקר, מורשת המזרח, המסורת היהודית, והדת.
אבל למעשה מדובר בהמחזה, דרך האני החווה והמספר, של הדרמה הקטנה, החברתית תרבותית והפוליטית, המתהווה, במדינת ישראל, ובעיקר, של הדרמה הגדולה המקבילה שמשתוללת כרגע בעולם. המפגש בין הצורך ליוניפורמיות, והרצון כדברי שאקירה, שהעולם יהפוך לקבוצה אחת מנצחת כמו ברצלונה, לבין הפלורוליזם התרבותי, חוסר שביעות הרצון המסתער, וכולי. כמובן דברים אלה לא מצוינים בספר בכלל, אבל זו הדרמה, זו הדרמה.
סגנון הספר. שורות הספר כן מכילות הרבה דברים טובים שיש לשירה להציע. חריזה, ועוד. אולם למעשה מדובר בספר מאוד לא גדוש סגנונית שירית. בסה"כ פרוזודיה של פרוזה. וזה גורם מרכזי בחוסר האטרקטיביות של הספר לקורא.
פרטים נוספים. הספר יצא לאור במהדורה אלקטרונית ב 2016. הספר, זוכה כעת להתיחסות די רבה, בתקשורת.
המאמר. ידגים במספר שירים את מה שכתבתי עד כה. אח"כ אני אסביר ביתר פירוט, את שכתבתי. את המעלות הרבות, ואת חוסר האטרקטיביות לקורא. ננסה להבין מיהם הקוראים הפוטנציאלים, ולמה לרובם המוחלט לא כדאי לקנות ספר זה. נדון באופן כללי, גם בענין של המחיר.
נתחיל בהדגמת מספר שירים. שיר ראשון.
בני אומר בשמחה הכל
בני אומר בשמחה הכל
ומתכון לכל חלקי הפזל
או לכל קביות הלגו
או לכל הלחמניה.
ולפעמים, לצרך הדגשה
הוא חוזר על המלה שלש פעמים:
הכל הכל הכל.
איני רוצה שילמד
שאלו רק חלקים
שיר אישי. די סתמי. פרוזאי, ואנמי. יש תחושה מרגיזה שמסתתר משהו מעבר. זהו שיר קצר יחסית. כדי לא לשבור את הקורא, לא הבאתי שיר מייצג מבחינת האורך, השירים בספר מאוד ארוכים. ולכן הם לא רק עם המגרעות שצוינו פה, אלא מאוד מתישים וקשה לצלוח אותם. רוב השירים שמקודשים לילדי אלמוג, מכילים גם מוטיבים של הרצון שהילד יהיה קשור גם למורשת של אלמוג, וכו'. די כבד.
שיר שני. שיר חברתי, חוויתי.
פולשים
א.
— זוכרת את שהתרחשו נסים?
המים היו ליין, הלחם לבשר,
התרנגול קרא והקיסר הלך לביתו?
— לא זכרתי שהלך הקיסר לביתו,
כיצד ילך — כשכל הממלכה ביתו?
ב.
כלנו באנו מרחם, כלנו הולכים אלי קבר,
אבל בינתים נתעכב ברחובות, נפלש לבתים,
נדע: הלילה ממתין ליום ואנחנו — למשטרה.
ג.
והשוטרים מרגלים במגע גוף בגוף,
באחיזת ידי מפגינים, בהרמת הבשר
מן האדמה לאויר, בהשלכתו
אל פי נידת פעורה.
ואנחנו מבקשים להתנגד ולומדים שעורים
במגע הבשר, אוחזים ידים בשורה מול נידת
לעצרה, ואחר?כך נאחזים בכח הכבידה
בישיבה על האספלט בלב הצמת, מחשבים
מי יכנע ראשון, נהג האוטובוס שמולנו, אנחנו
או כח הכבידה.
ד.
נבוא מן הסמטאות, מן הססמאות,
נעמד ברחובות הנהר, במישור ההר,
נתקבץ בככרות, נחסם את הכרכרות,
את האוטובוסים, את הג'יפים והסוסים,
ולא נצהל במלחמות שעל הגבול.
ה.
נישן ברחובות, נקיא ברחובות,
נתחמם בחדרי מדרגות כשחשך הלילה מגן עלינו,
ובינתים נחכה לחם היום.
נבוא רעבים?שבעים, נבוא אוהבים?זועמים,
נבוא אלמים עד כדי בלמוס של צעקות.
ו.
אמרו שאנחנו פולשים. אם כך נפלש
רחוק יותר, אל תוך גופם של המפנים,
אל תוך מחשבותיהם נפלש
אל השירים, אל המלים,
נפלש אל חדרי השרותים הרבים,
המרוחים, בביתו של הקיסר.
ז.
— ואם נזמין את הקיסר שיגור עמנו
בשכונים, שיעמד עמנו מול השוטרים,
שימתחו ידיו באחיזתם ויכאבו רגליו
כשישלך אלי נידת, אולי יבין?
— ותאמין שיבוא הקיסר? עדין תאמין?
אולי כסאו בוער, אך יועציו אומרים לו
שכסאו זוהר, שלבו הוא שבוער.
מה? לא עובד. המחאה החברתית לא באמת עוברת לקורא. אלמנטים לא מובנים בקריאה ראשונה (הקיסר). מה שיעורר אולי ענין אצל חוקרי הספרות, אבל ירגיז את הקורא. למה שיתעמק בשיר? הוא לא חייב לאלמוג כלום. גם אם תהיה פרשנות לשיר, היא לא תהיה נגישה לקורא. אולי בשעורי ספרות, עוד ככה וככה שנים, אולי. בפשט, השיר פשט.
קריאה כאילו זורמת ובעצם, משמימה. קשה לפענח את מושג הקיסר. אין פה אמירה חדשה. למה שהקורא יתאמץ כל כך, להבין מה זה מי זה, הקיסר. זה לא יקרה. כשמתעלמים מהאלמנטים הטיפה חידתיים, השיר שיגרתי. מה זה מענין בעצם. כלאמר, השיר כשלעצמו לא מענין. אבל בתוך החוויה הטוטאלית של קריאת הספר, ייתכן שיש לו משקל. אבל, כמעט אף קורא, לא ישקיע את המאמץ הכבד, הנדרש לקריאת הספר במלואו.
שיר שלישי. שמתיחס למסורת.
זיווגי אותיות
"לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, ליחדא שם י"ה בו"ה, ביחודא שלים, בשם כל ישראל, הריני מוכן לומר שנים ועשרים אותיות התורה הקדושה. ויהיה רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתצרף ברחמיך הרבים את אותיות אלו לתבות כרצונך, כי רחום אתה ומרבה להטיב, ואנחנו עבדיך, בניך בני בחוניך, כוונתנו לעשות רצונך. ה' נגדך כל תאוותנו, ואנחתנו ממך לא נסתרה."
רבנו יוסף חיים ("הבן איש חי"), ספר לשון חכמים, חלק שני, סדר לימוד אלפ"א בית"א
שי"ן היא שכחה. דבר אחר שקר.
ות"ו תורה תמימה. למה קרב שי"ן
השקר לת"ו התמימה? להודיע שאם יותר
השקר ויעשה כת"ו התמימה, הרי הוא
שוכח לו, אך אם ת"ו נעשית
שקרנית, אין שוכח לה. ואחר הת"ו
אל"ף אמת. ובי"ת בראה להצמיד לאמת
סימן. גימ"ל דבר גלות בה אמר
לעם. דבר אחר גאלה. ובדל"ת פתח
לשתיהן דלת, כוון אחד גלות, כוון
אחר גאלה, ואין יודע מי עומד
לצד זה ומי לצד אחר. ה"א
שמו, ועל ו"ו תולין כל השמות
ומחכין. זי"ן זאת זמרה שהיו מלאכים
מזמרין לפניו מן האותיות. דבר אחר
אלו אנשי אמונה שהיו זועכים אף
בלחשם. חי"ת שנבקש לפניו למרות חטאותינו
כשאנחנו חפויי חרטות, כשאנחנו טועני טענות,
כשאנחנו יודעי ישועות. בכ"ף פקח אותיותיו
לנדבה לבני?אדם, והצמידה ללמ"ד ולמ"ם
ללמד אותנו מלכות. נו"ן נפתולי נצח,
סמ"ך סחופי ספק, עי"ן עצורי עקב,
פ"ה שאם הפנים פונות, אליו צריכות
לפנות, צד"י צועקי צדק, דבר אחר
צרי צדיק, קו"ף קמי קדם. ורי"ש
ראשים ורשים, וכל המפריד ביניהם אל"ף,
וכל המפריד ביניהם רש"ע, שעינו בכל
רש, ואין הוא שועה לשועתם. שי"ן
פעם שניה שלום. דבר אחר שטן.
ות"ו שניה תולדות. דבר אחר תוכחות.
וזווגי אותיות אות באות למלים רבות
כלן שוכנות בגימ"ל גן עדנו וחוצות
יום יום עולמות ועוברות דל"תות ומתעברות.
כל מה שכתבתי על השיר הקודם תקף בשיר הזה. בנוסף השיר לא ידבר אל לב הציבור החילוני, וקשה לי להאמין שיוסיף משהו לציבר המסורתי, דתי, .... שיר שדורש, מכל קורא, מאמץ גדול של ריכוז, והעמקה. עונש חכם.
תאור יותר מפורט של תוכן הספר. כמו שכבר ציינתי, הספר מעביר דרך אני חווה, גם את האישי לגמרי, אבל בעיקר את חוויית התרבות המסורת, וההוויה החברתית והפוליטית. בחלק גדול מהשירים, האני החווה כמו נעלם, בעיקר בתרגומים למיניהם.
חוויות אישיות של היריון, גידול ילד, אהבה, הרבה אהבה, וחיזורים, בגילאים שונים. שירים חברתיים, רלוונטים לישראל של ימינו. שירים פוליטים. שירים בעלי אופי דתי. שירי מסורת שונים. תרגומים. תרגומים של דילן ועוד. סיגנונות שונים, בשירה, למשל סגנונו של רוני סומק. ועוד סיגנונות רבים. אם כי על כולם שומר, הסגנון החצי פרוזאי, והמאוד ספציפי של הספר.
חלק גדול מהשירים, הם של אלמוג נטו. חלק מתורגמים. חלק ואריאציות על שירים ידועים, ויש גם פזמונים. באופן כללי הפרק של הואראציות, הוא יותר טוב מהאחרים.
נקודות אור בספר. לספר נקודות אור רבות.
לכאורה ספר לא לכיד. רק לכאורה. ריבוי המוטיבים לכאורה, מזכיר יותר כתב עת מאשר ספר, אבל רק לכאורה.
הספר לכיד. דרך האני החווה. בד"כ זה לא מספיק. אבל קודם כל אלמוג לא משקר אף פעם בשורות השיר. דבר שני, חוויות אלמוג רלוונטיות, לאנשים שהם, מודעים, חברתית, פוליטית, או אולי עם זיקה למסורת, או אולי אפילו דתיים, או בני עדות המזרח, או אולי בבת אחת כמה תכונות שציינתי. בעצימות יותר קטנה, הספר רלוונטי, לרוב אזרחי ישראל, ובאופן אחר, בקישור לא טריוויאלי, להרבה מתושבי העולם.
הספר מענין אקדמית. בוודאי ספר מאוד מענין אקדמית, מכל הבחינות שציינתי עד עכשיו. ראוי למחקר ומחשבה עליו. אולי קטעים ממנו ינתנו כדוגמאות בשעורי ספרות שונים. אולי עוד מספר עשרות שנים ייזכרו הספר ואלמוג, כבולטים לתקופה. אבל כל השירים שבאמת שרדו, שבאמת עשו, השירים היפים, של המשוררים הגדולים, בהרבה יותר אטרקטיבים מהשירים בספר של אלמוג.
הספר מעורר באזז תקשורתי, ויעורר. כנראה נכון, אבל התקשורת מתמקדת יותר מידי בשירים החשובים, ופחות מידי בשירים הנהדרים. חבל. הציבור מתרחק בשאט נפש, מהשירים החשובים כבר 40 שנה.
עונש חכם. אלמוג והקוראים. לאורך כל המאמר הדגמתי למה הקורא די יסבול כשיקרא את הספר. ספר די כבד ומתיש. הספר חסר את הדברים היותר מהנים שיש לשירה להציע, ויש לה. האפקט המרשים והחזק של הספר יכול להווצר אצל הקורא, רק אחרי קריאת הספר כולו, והתעמקות בו. הקורא לא יעשה את זה.
אבל מיהם הקוראים של אלמוג? סתם מתענין בשירה פוטנציאלי, שאולי שמע משהו על הספר. למה שיתאמץ. הוא לא יתאמץ. ביחוד כש 40 שנה האחרונות הציבור בישראל מאס בשירה העברית. אולי קוראים שהספר יותר רלוונטי לגביהם. יש די הרבה כאלה. למשל בני עדות המזרח, ומסורתיים. טוב אצלהם יש לאלמוג יותר סיכוי, לכאורה, ומספרם רב. אבל מנסיונינו, פורסמו הרבה ספרי שירה שהיו רלוונטים לחלק מהציבור. למשל למגדר מסוים (לא באמת המקרה של אלמוג). אבל לא זכור לי ספר שזכה להצלחה גדולה בציבור הרלוונטי (למשל נשים, או הציבור הדתי וכולי). הספר של אלמוג הוא כל כך לא אטרקטיבי לקורא, שבוודאי לא יזכה להצלחה משמעותית במכירות, אפילו אצל החלק מהציבור שהוא יותר רלוונטי לגביו.
מעמיקים בשירה, חוקרי שירה, אנשי רוח המתענינים, וכולי, כן יקנו את הספר, ובצדק. מספרם לא עד כדי כך, קטן.
טעות סגנונית לדוגמא. הספר לא מכיל בצורה עצימה אלמנטים שיריים, מטאפורות וכולי. אם הם קיימים, הם די מוצנעים. אם קיימת פרוזודיה ספציפית לספר, היא בעצימות נמוכה, או לפחות ככה נקלטת אצל הקורא. פרוזודיה נחבאת אל הכלים. לא טוב. אלמנטים שיריים, למשל מטאפורות, הרבה פעמים מגבירים את התענוג של הקורא. כמובן אפשר בלי. אבל הספר הזה מדגים, כמו הרבה ספרים אחרים, שקשה.
ישנן מספר מועט של נקודות אור מבחינת הקורא. אם ישקיע בטירוף ויקרא את כל הספר במלואו, ויעמיק, יחכים, גם חוייתית. בפרק, ואריאציות, שמכיל מעין תרגומים או מעין ואריאציות, על שירים ידועים, ישנם מספר קטעים, בהם הקורא ממש יתענג על הקריאה.
ישנן שורות ממש נהדרות.
וריאציות ספניוליות
א. דיאלוג בין אם למחזרת
— אל תעברי לפני ביתי, גברת, אל תטילי עיניך
על דלתי, יש לי בן יפה, יפה מדי
בשבילך גברתי.
— אעבר לפני דלתך, אמא, אחפש במבטי את בנך
בכל החלונות, אם בנך יפה כמוך, אקח אותו
עמי בית לבנות.
— אל תעברי בחצרי, גברת, אל תמלאי במחשבותיך
את גני, יש לי בן רך עינים, ולא אתן אותו
ביד אלמונית.
— אעבר בחצרך, אמא, אשיר לבנך שירים
של אהבה, אם עיניו יפות כעיניך, אצית בלבו
אש להבה.
— אל מטבחי אל תכנסי, גברת, אל תטעמי מן המאכלים
שהוא אוהב, אם תלמדי אותם לבשל, אאבד את בני
בלב דואב.
— כבר אותך אני אוהבת, אמא, העבירי בנך לפני
ואחזה, אם אותך אוהב הוא כמוני, נשבע היום באהבה
זאת לזה.
ב. דיאלוג בין המחזרת לבן
— פתח לי הדלת, אהובי, השמש שוקעת
ורוצה אני אותך לראות.
— איך אפתח לך הדלת, אהובה, אמי יושבת לידי
ותופרת לי חלצות.
— גנב לה המחט, אהובי, ואל תוך השנה
ראשה ישקע.
— איני נרדם בלילה, אהובה, את ראשי רודפת
מחשבה על נשיקה.
— פתח לי הדלת, אהובי, השמש כבר שקעה
ורוצה אני לשיר לך שירים.
— איך אפתח לך הדלת, אהובה, אבי עומד
וקורא בלחש מן הספרים.
— גנב לו המשקפים, אהובי, ואל תוך השנה
ראשו יצנח.
— בימים אני ישן, אהובה, את ראשי רודף חלום
על יום אתך אברח.
— פתח לי הדלת, אהובי, השמש עוד מעט תזרח
ורוצה אני אותך לראות.
— איך אפתח לך הדלת, אהובה, אחותי אינה נרדמת
היא כותבת אכזבות.
— גנב לה את העט, אהובי, ובשנה
ראשה ילכד.
— כל הזמן אני מחפש, אהובה, זמן שאינו יום או לילה
כדי שאוכל עמך להתאחד.
— כבר עלתה השמש, אהובי, עלי לחזר אל בית הורי,
ועם בוא הערב שוב לקרא לך אעמד.
— אל תלכי, אהובה רכה, אפתח לך הדלת, אחותי
אחזה בה השנה, אמי מהרה אל החצר, אבי יצא לעבד,
אל תלכי, אל תלכי, אהובה רכה, חכי לי
ואטמין בין שפתותיך נשיקה.
— שן אהובי שן, אבי קורא לי, ארוץ הביתה בשתיקה
שלא יחזה בי מסמיקה, ועם רדת השמש אשוב,
אולי מחר אותי תכניס אהוב.
השיר כמו שמובא כאן (תרגום? ואריאציה?) לא משהו בכלל. אבל השורה על המשקפיים מדהימה.
עוד שורה יפה:
אני לא מכאן
ב.
אני לא מכאן. אם היו לי זכרונות, שכחתי. השמים הללו
מכרים אולי לבני, אני עדין רואה שמים אחרים
ופנים אחרים. הרחובות דומים לרחובות שאני זוכר,
אבל הם החליפו את שמותיהם ואת דיריהם.
אפלו הפנסים החלפו. רק הירח הוא אותו ירח. והשמש והכוכבים.
לא הים, לא הנהר שאין כאן, לא קולות האנשים.
אני שוכח לילה לילה את אבותי ובני נזכר, אני זוכר יום יום
את האמהות ובני שוכח. תנו לנו יום שאינו יום ואינו לילה,
תנו לנו לילה שאינו לילה ואינו יום, ונשוב אל אותו מקום
שאינו כאן ואינו שם, ונדבר באותה לשון שאינה זאת ואינה אחרת,
ונזכר בכל מה שראוי לשכח, נשכח את כל מה שראוי לזכר.
השורה: תנו לנו יום שאינו יום ואינו לילה,
תנו לנו לילה שאינו לילה ואינו יום,
מדהימה.
וישנן עוד עוד שורות חביבות, שורות מעלות חיוך, למשל. אבל שורות אלו, ובכלל, מועטות מידי.
מחיר הספר. לכאורה זול, 22.5 שקל, למהדורה האלקטרונית.ספר לא אטרקטיבי, כמו של אלמוג, צריך לעלות בהרבה פחות. כנ"ל בעצם כמעט כל ספר. הרבה פחות מחיר. הרבה יותר מכירות. אותה הכנסה. כי עותק לא עולה כסף. אין הוצאות ייצור משמעותיות פר עותק.אין להוציא ספר במהדורת דפוס בשום אופן. וגם לא ספרים אלקטרונים חינם. מה פתאום?
הערה מסכמת. למרות הגאונות הגדולה. למרות ההברקות. למרות מספר שורות נהדרות ממש. נשאלת השאלה: אלמוג יודע לכתוב? להחזיק את הספר. להחזיק את הקורא. ומעל הכל: פרו-זה?
מוטי ריקלין
